Stylegent

אתמול בלילה נסעתי לאוטווה לפגוש את בן, שיצא מהטיסה הצבאית שלו ובסוף חזר אלי הביתה. ובנימה צדדית, היום יהיה היום האחרון שתשמעו על "בן". לבן יש שם אמיתי עם עבודה אמיתית ואגלה אותו בהמשך השבוע, עכשיו כשהוא רשמי בבית.

בכל אופן, לקראת הגעתו, זה היה יום מוזר מאוד. אני אפילו לא יכול להגיד לך כמה אנשים אמרו לי, "אתה חייב להיות כל כך נרגש !!" נרגש זו לא המילה באמת. הייתי עצבני. חרדה. איך אתה מקבל את פניך בבית שכמעט שנתיים כמעט לא ראית?

אז כל מה שיכולתי באמת היה לתת לזה לשחק ולראות איך זה מרגיש. כשהגעתי לאוטווה, לא הכרתי שם מישהו, אז חיכיתי עם שאר המשפחות, נהייתי אמוציונאלית כששמעתי כל כך הרבה ילדים קטנים אומרים, "מתי אבא בא?" האמהות שלהם היו מלטפות על הראש ואומרות להם רק עוד כמה דקות, אליהם בכתה ילדה קטנה אחת, "חיכיתי יותר מדי דקות!"


אתה מחכה בהאנגר צבאי ואתה יכול לראות את כולם יורדים מהמטוס אבל אתה צריך לחכות כי כל חייל צריך לעבור בשורה של אנשים וללחוץ את ידיהם של כל הפאות הגדולות הצבאיות, לפני שהם סוף סוף יוכלו להיתקל בזרועות של משפחותיהם. ידעתי שאחכה הרבה זמן כי בן הוא הטיפוס שמאפשר בעקביות לאנשים ללכת לפניו. ידעתי שהוא יהיה אחד האחרונים מהמטוס. צדקתי. הייתי צריך לחכות עד הסוף.

מה אתה אומר למישהו שאתה מכיר שאהבת פעם אחת אבל עכשיו אתה מפחד שהרבה יותר מדי השתנה? איך אתה מתחיל לגעת שוב כשנוגעים בו הפך למשהו כל כך זר? איך אתה אפילו מנסה להגיד 'שלום'?

קיבלתי את התשובה שלי. ה"שלום "הגיע בצורת חיבוק שנמשך דקות. דמעות. כמה בדיחות בפנים. זה אולי נשמע קלישאה, אבל העולם כולו מחליק. מכירים את כל התמונות הישנות של מלחמת העולם השנייה שמראות את יקיריהם מתאחדים כשחזרו הביתה? ובכן, מחוסר תיאור טוב יותר, זה היה דומה מאוד.


שקלתי להביא מישהו לצלם את האיחוד שלנו כדי שאוכל לפרסם אותו כאן, במיוחד מכיוון שהיה מעט מאוד מהחיים שלי לא שיתף את החודשים האחרונים עם הבלוג. אבל כמה רגעים הם קדושים. זה אחד מהם. אצטרך לסובב את הזיכרון הזה מהרהור אישי שלי.

אנחנו עדיין עצבניים וביישנים זה עם זה ברגע זה. בן מנסה להבין לאן כל כלי הטאפרוור הולך כשהוא מרוקן את המדיח ואני מנסה לזכור שאולי יש לו כמה פצעים מהסיור שלו שאולי לא אוכל לראות. יתכן שהוא זקוק לזמן ומרחב ולכן אני מנסה לתת לו את זה. נחזור למקום בו היינו פעם. אני יודע שזה לא ייקח הרבה זמן.

אבל למרות הסרבול, יש משהו נפלא שאפשר לומר שהוא יושב לידי במיטה לראשונה מזה שנים. לשמוע את צליל נשימתו המנחם ולדעת שהוא לידי. ואז להתעורר ולצחוק קצת כשאנחנו אוכלים את מיני החיטה שלנו. כשאתה נפרד זה מזה זמן רב, מה שאתה באמת מתגעגע אליו הוא שגרת חייך יחד. מוזר, אבל אחד הדברים שהכי התגעגעתי אליו היה החברה שלו עם ארוחת הבוקר שלי.


אבל כשאני כותב את זה ומקשיב לו לנחור (האיש היה צריך תנומה) אני נזכר בקלות שכשחיכית כל כך הרבה אחד לשני, קל לזכור מדוע הכל היה כל כך כדאי.

ברוך הבא הביתה, בן. אני כל כך שמחה שאתה בטוח.

קלי

אלניס מוריסט כולם בוגרים

אלניס מוריסט כולם בוגרים

התייחסות לעסק שלך: כוחה של הקבוצה

התייחסות לעסק שלך: כוחה של הקבוצה

פלירטוטים: אתה עושה את זה נכון?

פלירטוטים: אתה עושה את זה נכון?