Stylegent
זה היה בא בעיקר בלילה, אך לאחרונה הייתה לו החוצפה לזחול פנימה אפילו בשמש בהירה. אני אתעסק בעסק שלי כשאני מרפרף פתאומי בבטן, גוש בגרוני. הבזקי חרדה שקטים. רגעים קצרים וברורים של חשבון נפש: אלוהים, האם זה באמת קורה לי? משהו זז. כל מה שמסביבי מקבל פן מעט לא מציאותי, הופך למעט פחות סולידי. הפחד נמצא על הסף. אל תחשוב על זה, אל תניח לזה להיכנס. כל מה שאני רואה הוא צבעוני בזה; הוא מתיישב על כל משטח כמו שכבה של אבק רעיל. כל מה שאני עושה ואומר, כל תנועה שאני עושה מעוררת אותו, מערערת אותו, מעבה את האווירה איתה כדי שלא אוכל להתעלם ממנה. אני הולך למות? לפעמים, כשאני שוכב במיטה בלילה, והבית שקט, אני בקושי יכול לנשום. בבקשה בבקשה תפסיק לקחת את הסרטן וזה מספיק עכשיו בבקשה תני לי שהגוף שלי יחזור לי בחיים תן לי לחיות ... אני מנסה להסיח את דעתי, לדחוף אותה למטה, להרהר מזה. ואז נתתי לזה לבכות, לבכות, להשתדל לא להשתגע. בעלי אוחז בי בזרועותיו ומנשק את שיערי ומנגב את דמעותי בפינה של השמיכה בזמן שהייתן נמס מתחת לשוני. לאט לאט הנשימה שלי מתייצבת. לבי מפסיק להכות כל כך מהר. אני מותש עכשיו והגוף שלי יישן, המפלט האמיתי היחיד שלו מהפחד. אבל זה יחזור, שוב ושוב. לא משנה כמה טובים ימי הטובים שלי. לא משנה כמה אני כועסת. הפחד חוזר שוב ושוב. אני הולך למות? איך זה לא יכול לחזור? איך מישהו מסביבי, או כל מי שקורא את הבלוג הזה, מעמיד פנים שהוא לא הלך לשם בראשם, שאל את אותה שאלה? בואו נודה בזה. בואו לא להעמיד פנים שאנחנו לא נעצרים מדי פעם במסלולינו הגועשים, מתכננים, מקווים ונלחמים במחשבה שמא הסרטן הזה עלול להרוג אותי, והרבה יותר מהר משדמיינו שאי פעם. העניין הוא שזה יכול להרגיש כמו אפילו להודות בפחד - להודות שאני תוהה אם זה הולך להרוג אותי (כלומר להרוג אותי בקרוב) - הוא איכשהו מוותר. אבל אני לא מוותר. אני לא. אני לא, אני מבטיח. אני מרגיש שאני צריך להיות מאוד ברור לגבי זה כי התיאוריה אומרת שאם אתה מקבל את זה בראש שהדבר הזה הולך לנצח אותך אז זה קורה ואתה מת. אני לא לגמרי משוכנע באמיתות התיאוריה ההיא - ואני בהחלט לא חושב שזה הוגן לשלול ממישהו את הזכות להתעמת עם פחדי המוות שלו על סמך החשיבה עליה מממשת אותה - אבל במקרה אנשים שאוהבים אותי מאמינים בזה, אני אומר לכולכם עכשיו: אני לא פורש. יש הבדל בין לאפשר לעצמי לשקול את האפשרות שאמות ואקרא לזה ייגמר. מה שאני רוצה זה להתמודד עם הפחד ואז לשלוח אותו בחזרה למעמקים הסוררים שמהם הוא בא. אבל מול זה סדר כה גבוה! כשאני מודה בפני עצמי שכן, סרטן זה יכול להרוג אותי, הדבר הראשון שאני חושב עליו הוא כמה קשה זה יהיה על בעלי, אמי, אבא, אחי, משפחה, חברים, וכן (הכנס סכין ללב כאן) הילדה הקטנה שלי. הגורם לכל אדם שאני אוהב כאב ואובדן ועצב הוא כמעט הגורל הגרוע ביותר שאני יכול לדמיין. זה גורם לי להרגיש חוסר אונים וצער ברמה שכואבת כמעט פיזית. זו הסיבה מספר אחת לחשוב על המוות שלי מבאס - בגלל האופן בו אני מדמיינת שזה יפגע באנשים שאני אוהבת. אני למעשה לא חושב שאני חושש מהמוות עצמו. כאב וסבל, כן (בהחלט, חד משמעית.) אבל מוות? כולם הולכים למות. אנחנו יודעים את זה. אנחנו פשוט לא יכולים לעטוף את הראש סביב זה. קשה לפחד ממשהו שאי אפשר לעטוף את הראש. זה פשוט מושג גדול מדי, פשוט מופלא וטבעי וסוג שליו מכדי להיות ממש מפחידים בפני עצמו. מה שמפחיד ונורא הוא רעיון שער היציאה: להיפרד מכולם ולכל מה שאני אוהב. וזה פחות מפחיד מכפי שהוא פשוט נורא. במיוחד אם קדמו לו סבל וגורמים לכל הסובבים אותך להתבונן בחוסר אונים, בידיעה שהם פשוט יסבלו סוג חדש לגמרי של סבל כשאתה בסופו של דבר מת ... אוף. עכשיו זה עינוי. אז למה לחשוב על זה? ומדוע, לאהבת האל, לענות את כולם על ידי כך לכתוב? מכיוון שלצערי זה חלק מהמציאות שלי עכשיו, ואם אני לא חושב על זה או אדבר ואכתוב על זה, זה ישגע אותי. כמו להסתובב בחנויות מכולת ברגליים יחפות ופיג'מות מטורפות. כמו להכניס מרק ירקות למכונת הכביסה. משוגע משוגע. ניתן להסמכה. הניסיון להימנע מלחשוב על זה או לדבר על זה רק מחמיר. זה גורם לי להרגיש יותר מבודד, מה שבתורו גורם לי להרגיש יותר פוחדת. אז אני מתמודד עם הנושא הזה בראש ובלא הצעדתי בצד כלשהו עם מציאויות קשות של סרטן הזיהום האגרסיבי שלי עד כה בלתי ניתן לטיפול. מה שאומר שבזמן האחרון אני אומר בקול רם לאנשים הקרובים לי "אני חושש שאמות." אלה שיחות לא קלות לנהל, לא רק בגלל שקשה מאוד לדבר עם פריג 'כשאנחנו' אתה בוכה ונושף כל כך את אפנו, אבל גם בגלל שאין הרבה מה לומר על זה. כמובן שכולנו חשבנו על זה. אנחנו לא אוהבים לחשוב על זה, ואנחנו רוצים להאמין שאחלים ואחיה חיים ארוכים ובריאים - שאני מתכנן לעשות - אבל המחשבה שאולי אמות חצתה את דעתנו, כולנו. אני רק מבקש שנניח לפחד לבוא, להביט בו בעיניו הקטנות והחרוזים ככל האפשר, ולאפשר לעצמנו לבכות על זה, להכיר בזה, לכעוס עליו - מה שלא יהיה - כל עוד אנחנו לא נסה להתעלם. איכשהו אני מאמין שאוכל להעלות על הרעיון למות מעט פחות אימה אם אני מרשה לעצמי להתמצא. אם אוכל לעשות זאת אני מאמין שהפחד לא יצבע את הכל, שהוא לא תמיד אורב ומתנשא, ואולי אוכל להחליק מהאחיזה שלו ולהתרחק ממנו לעבר מחשבות אחרות. יכול להיות שאולי אוכל ליהנות מחיי באופן מלא ולהיות שקוע לחלוטין בכל הדברים שבזכותם גורמים לי לרצות לחיות אותם זמן רב וארוך. לכל הפחות, כשאני עם האנשים שאני אוהבת, אסור לאפשר לפחד להרים כיסא ולשבת איתנו ליד השולחן, מגרד את בטנו וגיהוק בפרצופים, כשכולנו מנסים בזעם להתעלם ממנו . אם זה יופיע אנחנו יכולים לומר, "אנחנו רואים אותך. אתה מכוער ואתה מסריח. עכשיו צא מכאן. "אם אנו נלך לפחד לפעמים, לפחות נוכל לפחד יחד. אני רוצה שיהיה בסדר לדבר על מוות כאל אחת מהאפשרויות משום שהוא הוא אחת האפשרויות ואם אני לא מתמודד עם זה, זה הולך להטריף אותי. זה. אבל אנחנו יכולים גם להקדיש זמן רב לדבר על האפשרויות האחרות, כמו להכות את הדבר הזה, למצוא את הטיפול הלא שגרתי שבעצם עובד בשבילי הלא שגרתי, ולדמיין יחד את אותם ימים שמחים בעתיד כשאני משעמם את כל מי שמגיע לטווח שמיעה. עם הסיפור שמסתיים בשורה "... ואז הרופאים אמרו, אנחנו לא יודעים בדיוק מה קרה, אבל הסרטן הוא פשוט נעלם."
הניסיון 'להתעדכן' בשינה פוגע ביצירתיות שלך, אומר המחקר

הניסיון 'להתעדכן' בשינה פוגע ביצירתיות שלך, אומר המחקר

שאריות עגבניות משומרות

שאריות עגבניות משומרות

כיצד ישפיע התקציב על משפחות

כיצד ישפיע התקציב על משפחות